ברוכים הבאים אני ממש מתרגש, אחרי הרבה שבועות של הכנות ומחשבה אני יוצא לדרך חדשה… אני סקרן לחוות את הדרך הזאת ואשמח מאוד לשיתופים שלכם. איפה הדרך הזאת פוגשת אתכם? מי שמכיר אותי יודע שבמשך הרבה מאוד שנים הייתי בחיפוש (שממשיך גם היום). למדתי, תרגלתי, לימדתי והתנסתי בהרבה מאוד דרכים שונות בחיפוש אחר החופש…האושר. …
ירון ספקטור | פשוט להיות Leave a Comment
בכיתה ח החרימו אותי
שרית הגיעה אלי למפגש בקליניקה.
היא שידרה החלטיות ונמרצות
אך מתחת לפני השטח אפשר היה להרגיש את חוסר השקט והביטחון שלה.
במפגש היא פתחה בדרכה הפשוטה וסיפרה לי על בן הזוג שלה ועל היחס שלו אליה.
על הכאב שהיא חשה. המחשבה שהיא ניסחה הייתה "הוא לא תומך בי".
על הכאב שהיא חשה. המחשבה שהיא ניסחה הייתה "הוא לא תומך בי".
הולכתי את שרית בעדינות דרך תהליך ה"עבודה"
ומהר מאוד הגענו ל"נקודת הכאב" האמיתית.
מתחת לכל הסיפורים והחוויות העכשוויות הסתתר פחד ועלבון.
הפחד מהחרם בכיתה ח' שבו השתתפו כל הבנות המקובלות בכיתה.
ומהר מאוד הגענו ל"נקודת הכאב" האמיתית.
מתחת לכל הסיפורים והחוויות העכשוויות הסתתר פחד ועלבון.
הפחד מהחרם בכיתה ח' שבו השתתפו כל הבנות המקובלות בכיתה.
טראומות בחיים
רבים מאיתנו חווינו טראומת בחיינו.
יש כאלה שחוו טראומת "גדולות" כגון מלחמה, אונס או חוויה טראומתית משמעותית אחרת.
אך כולנו חווינו סוג מסוים של טראומה בעצימות נמוכה יותר.
למרות העצימות, המיינד שומר את המידע ומגיב אליו בדרך דומה.
יש כאלה שחוו טראומת "גדולות" כגון מלחמה, אונס או חוויה טראומתית משמעותית אחרת.
אך כולנו חווינו סוג מסוים של טראומה בעצימות נמוכה יותר.
למרות העצימות, המיינד שומר את המידע ומגיב אליו בדרך דומה.
כשאנו חווים חוויה טראומטית המידע נשמר באופן שונה מחוויה רגילה.
המידע נשמר "כלוא" במערכת הנוירונים ושלנו לא מעובד
ואנחנו משקיעים מאמץ רב "להגן" על המידע הזה כדי לא לגשת אליו ולהיפגע שוב.
המידע נשמר "כלוא" במערכת הנוירונים ושלנו לא מעובד
ואנחנו משקיעים מאמץ רב "להגן" על המידע הזה כדי לא לגשת אליו ולהיפגע שוב.
ההתרה הגדולה – לחבק את הטראומה
בסביבה מוגנת ודרך התהליך העדין של "העבודה" הצלחנו לחזור שוב
לתחושות הקשות שחוותה שרית בזמן החרם וראינו כיצד היא חיה את חייה מאז בצל אותה חוויה.
לתחושות הקשות שחוותה שרית בזמן החרם וראינו כיצד היא חיה את חייה מאז בצל אותה חוויה.
גילנו שמה שהכאיב לשרית במשך כל כך הרבה שנים הייתה המחשבה ש"הבנות פגעו בי" ולא המציאות עצמה.
עם התובנה הזאת שרית הצליחה לראות את חייה ללא המחשבה הזאת.
ולגלות איך היא חייה את חייה ללא אותה מחשבה.
פתאום פגשתי שרית אחרת.
חופשיה יותר, צוחקת, משוחררת וקלה יותר.
היא חותה את פרץ האנרגיה שמשוחרר כשלא צריכים עוד להגן על הפצע.
מהר מאוד גם גילינו (דרך תהליך ההיפוכים) איך "הבנות פגעו בי" הופך ל"אני פגעתי בעצמי"
לדוגמא, הן החרימו אותי ופגעו בי במשך כמה חודשים בכיתה ח' ואני המשכתי ופגעתי בעצמי מיליוני פעם שוב ושוב בחיי הרבה שנים אחרי כיתה ח'
וגם… אני פגעתי בעצמי כשהאמנתי למחשבות שלהן עלי.
ומשם ההיפוך "אני פגעתי בהן" – התרחקתי, לא שמרתי על קשר, שנאתי ורציתי להכאיב להן.
ולבסוף "הן לא פגעו בי".
כאן חוותה שרית רגע מרגש בו זיהתה איך אותה חוויה טראומתית בכיתה ח' עיצבה אותה
ודחפה אותה לפתוח את העסק שלה. לפרוץ את גבול הנוחות שלה.
איך אותה חוויה קשה היתה גם הכוח המניע שתמך בה במשך השנים.
מכתב תודה
במפגש עמוק ומשמעותי כזה, ניתן לראות איך הקושי הופך לנקודת החוזק.
ומהתובנה הזאת אפשר אפילו לנסח מכתב תודה לאלו שפגעו והכאיבו לנו.
בזכותם (גם אם בלי ידיעתם), עם כל אי הנוחות שבדבר, הגענו להיות מי שאנו היום.
לפגוש את הכאב באהבה
זוכרים את המילים המכאיבות עד כדי זוב דם שאמרו לכם כשהייתם קטנים.
"את שמנה", "אתה לא חכם", "אני לא אוהב אותך", אתה אפס", "את לא מתביישת?"
לכל אחד מאיתנו יש משפט או משפטים כאלה.
משפטים או חוויות מכוננות שמפעילות אותנו וחיות בנו עד היום (גם אם כיתה ח' הייתה לפני 5, 10 או 40 שנה).
האם אתם מוכנים לפגוש את אותו הכאב בחיבה ואהבה? להפסיק לברוח ופשוט להיות?
להתראות בקרוב
ירון
כתיבת תגובה