למה "אין החבוש מתיר עצמו מבית אסוריו"?

"וישן מפני חדש תוציאו" (פרשת בחוקותי, ויקרא, פרק כ"ו פסוק י')
לרגל השנה האזרחית החדשה, בחרתי בנושא ההתחדשות (ועוד על הקשר בין ההתחדשות לפרשת "בחוקותי" אכתוב בעלון הבא)

ולהתחיל מבראשית
אני מזמין אתכם לפני שאתם ממשיכים לקרוא. להקליק על הלינק הבא (שיפתח דף דפדפן חדש עם תמונה).

ולענות על השאלה: מה כתוב בשלט שבתמונה?

אם לדעתכם כתוב בתמרור "אסור לדרוך על הדשא"
אני מזמין אתכם להסתכל שוב ולראות מה באמת כתוב שם.

מה קרה כאן?
המוח שלנו מורגל בתבניות. כל חיינו אנחנו משתמשים בהן.
זוכרים שלמדתם נהיגה? האם הייתם מסוגלים לעשות משהו אחר חוץ מלהתרכז בנהיגה?

כל המיקוד היה בלהחליף הילוכים בזמן הנכון (למי שזקן כמוני או יותר ממני, היום אולי כבר לומדים על אוטומטי).
לאותת, להחליף נתיבים, איפה הבלם ואיפה הגז…
כשלמדנו נהיגה, היינו בתהליך של למידה.
בשלב מסוים שהמוח התרגל כבר לפעולה, התחלנו להשתמש בתבנית שנוצרה כדי לנהוג.

עם התבנית הזאת אנחנו יכולים לדבר בטלפון בזמן הנהיגה.
וגם יכולים "להתעופף" במחשבות בדרך הביתה (וגם להגיע הביתה מבלי לחשוב על הדרך).
התבנית הזאת מאפשרת לנו להפנות קשב לפעולות אחרות בעוד שהיא מטפלת בנהיגה.

אז תבניות זה טוב נכון?

כן, תבניות משרתות אותנו בחיינו כל הזמן.
אנחנו מדברים בעזרת תבניות, הולכים בעזרתן ועושים כמעט כל פעילות יומיומית בעזרת אותן התבניות.

הבעיה מתחילה כשאנו מאמינים שהתבניות הללו מייצגות את המציאות, את מה שקורה באמת.
מה קרה בדוגמאת התמרור?
התבניות גרמו לנו לא לראות את מה שבאמת כתוב בתמרור, את המציאות.

ומה קורה בחיים שלנו? במערכות היחסים שלנו? האם אנו רואים את בני הזוג שלנו באמת?
את ההורים שלנו? הילדים שלנו? החברים שלנו?

מי נהיה ללא המחשבה שאני מכיר את האדם הזה שגר איתי באותו בית?
או את החבר? או את זה שאני קורא לו אבא או אמא?

שיעורי בית

אני מזמין אתכם לתרגיל קטן, בפעם הבאה שאתם יוצאים מן הבית.
נסו לראות כל דבר כאילו בפעם הראשונה. עץ….בית….מכונית….מדרכה….ולראות מה קורה.
ובפעם הבאה שאתם חוזרים הביתה,
אני מזמין אתכם להסתכל על החבר, האדם שאנו קוראים לו אמא או אבא,
על בן הזוג, הילדים.

מי נהיה ללא המחשבה שאנחנו כבר מכירים אותם?
שאנחנו כבר יודעים איך הם יגיבו? מה הם יעשו?

ללא המחשבה שאני כבר יודע, אין אף רגע משעמם
ללא המחשבה שאני כבר מכיר, הכל חדש

מאחל לכם שנה חדשה ומתחדשת

תוספת חדשה לאתר….מכתבי המלצה:

"לאט לאט האור הזה מאיר על עוד ועוד תחומים ונותן הרגשה טובה והרבה תקווה ועידוד"

אז רציתי להגיד לך – המון תודה.
נכנסת לחיים שלי ואתה ממש קרן אור בתוכם ולאט לאט האור הזה מאיר על עוד ועוד תחומים ונותן הרגשה טובה והרבה תקווה ועידוד.
מירב

אני לא צריך עזרה?

מזמן מזמן, לפני כמה דורות שמעתי דרשה ממסכת ברכות ומאז אני מחפש אותה בנרות (טוב, אז לא בנרות, בגוגל)
וסוף סוף בזכות ההשראה שקיבלתי מאחת ההודעות בפורום הצלחתי למצוא את המקור. מכיוון שהוא בארמית מצאתי תירגום מקורב.

"רבי חייא בר אבא חלה. נכנס אצלו רבי יוחנן. אמר לו: חביבים עליך יסורים? אמר לו: לא הם ולא שכרם. אמר לו: תן לי ידך! נתן לו (רבי חייא) ידו והעמידו.

רבי יוחנן חלה, נכנס אצלו רבי חנינא. אמר לו: חביבים עליך יסורים?
אמר לו: לא הם ולא שכרם.
אמר לו תן לי ידך. נתן לו ידו והעמידו.

מדוע עשה זאת?
הרי היה יכול להקים עצמו? – אך למדנו: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים."
(מסכת ברכות דף ה’ עמוד ב’)

מה הקטע? מדוע היה צריך רבי יוחנן הפלאי (שידע כבר הכל והיה יכול לרפא כל אחד בהושטת יד בלבד) עזרה?
מדוע לא הצליח להקים את עצמו?
מדוע היה זקוק לעזרה מתלמידו?
ללמדנו: "אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורים"
האסיר צריך אדם אחר כדי להשתחרר – גם כשאנחנו גדולים וחכמים בתורה אנחנו צריכים עזרה מהסובבים אותנו.
מהתלמידים שלנו….מהילדים שלנו….מאלו שאנחנו חושבים שיש לנו הרבה מה לתת להם….

לפני זמן מה עשיתי את "העבודה" על הבת שלי.
המחשבה המלחיצה שלי היתה "היא זקוקה לי"
בהיפוך של המחשבה גיליתי כמה אני זקוק לה והתחלתי לבכות.
אני זקוק לה כדי לצחוק איתה…
כדי להתיילד ולהשתולל איתה…
כדי להרגיש אהבה אינסופית…
כדי לחוות כאב ודאגה….
אני זקוק לה כדי ללמוד ממנה את כל הדברים שאני כבר לא יודע והיא עדין כן.

להתראות בקרוב ב"פשוט להיות"

באהבה ירון

נשמח לתגובה שלך: