כיכר א-תחריר ודאגות אחרות

במפגשים של ה"עבודה" של ביירון קייטי שאני מעביר אני פוגש שוב ושוב אנשים

שמודאגים מ"המצב" ושואלים אותי:

"איך אפשר לחיות ללא דאגות כשכל המזרח התיכון בוער וגם הדיחו את גלנט

וגם הדלק שוב התייקר שלא לדבר על האטום האיראני וגם…"

בקבוצות שלי ובפגישות האישיות פגשתי שלוש אמונות עיקריות שתומכות בדאגה.

הוא עורך דין מצחיק.

הוא מספר לנו סיפור אחד ומסתיר את האחר.

וזה מאוד משעשע.

למשל:עשו רשימה של הפעולות שעשיתם בשל הדאגה שלכם מאחמדיניג'אד….

מה עשיתם מעבר לישיבה בסלון וצקצוק בלשון כדי "לפתור" את ה"בעיה" שלנו עם אירן.

כשאני שואל את השאלה הזאת רוב המשתתפים משתתקים.

מסתבר שרובם אפילו לא החליפו מסיכות אב"כ (פעולה פשוטה שכולנו יכולים לעשות).

בחוויה שלי ושל רבים אחרים דווקא כשדואגים הפעולה נתקעת. אין אפשרות לפעולה כי המינד כל כך עסוק בדאגה.

מצד אחד המינד אומר: "חייבים לדאוג אחרת לא נפעל" ומצד שני לא פועלים מרוב דאגה. אז האם הדאגה באמת הכרחית?

 

מדי פעם אני שומע גם מחשבה נוספת דומה לראשונה. "אם לא אדאג אהיה מנותק. לא שייך.

בשאנטי או במערה ולא מחובר לעולם הזה".
ועל כך אני משיב: האם זאת האמת? האם אני צריך לדאוג כדי להיות מחובר?

האם הדאגה גורמת לחיבור?

על מה ומתי אני דואג? אם נבדוק לעומק נגלה שדאגה היא השלכה של משהו שקרה בעבר על העתיד.
דווקא כשאני דואג אני מנותק. מנותק מההווה.

אני יכול לבלות שעות בכיכר א-תחריר במקום לבלות ברגע זה עם הילדים שלי (גם כשאני פיזית איתם).

"אתה נמצא היכן שמחשבותיך נמצאות. דאג שמחשבותיך יהיו היכן שאתה רוצה להיות"
–רבי נחמן מברסלב.

הסיבה השלישית שאני שומע מדי פעם היא "לדאוג זה טבעי", "אין מה לעשות", "ככה אנחנו"….
וגם כאן אני שואל. האם זאת האמת?
המיינד שלנו מספר לנו סיפור שמאפשר לנו לא לעשות שינוי בחיים שלנו.

להישאר במקום בטוח, מוכר ונוח (גם אם לא נעים בכלל).

אם היתם מוצאים דרך שתאפשר לכם לא לדאוג האם הייתם מנסים אותה?
או שהייתם פוסלים אותה כי "אין מה לעשות", "אי אפשר אחרת"….

"אל תדאגו בקשר לעתיד…או דאגו…אבל דעו שדאגה יעילה כמו לנסות לפתור משוואה מתמטית על ידי לעיסת מסטיק"
— באז לורמן

 

אז איך מפסיקים לדאוג?

אחרי שראינו מדוע הדאגה לא תומכת בנו נשאלת השאלה: אז איך מפסיקים לדאוג?
בחוויה שלי, אני לא יכול לבחור לא לדאוג. אני דואג כל עוד אני מאמין במחשבה שלי שיש סיבה מסוימת לדאגה.

אז מה בכל זאת עושים?
ב"עבודה" של ביירון קייטי, שאותה אני מלמד ומנחה, אני מנחה תהליך שנקרא "חקירה" או "התבוננות" במחשבות שלנו.

התהליך הזה, המורכב מ-4 שאלות והיפוכים, מאפשר לי לבחון לעומק את הדאגות והמחשבות שלי מהצד.

מטופלים רבים שלי מדווחים לי בהתרגשות איך בתוך דקות של תהליך פשוט ופרקטי הם חווים שוב את החופש שמעבר לכל דאגה.

את החיוך והשקט שמעבר לכל מחשבה.

אני מזמין אתכם ליצור איתי קשר ו לגלות את השקט שמעבר לכל דאגה כאן 

מי נהיה ללא כל הדאגות שלנו?
אתם מוזמנים לנסות ולהתנסות.

להתראות בקרוב
ירון