הפחד הוא מקור החשכה היחיד (ומשפטי זן אחרים)

"כולם שונאים אותנו", "אין לנו על מי לסמוך", "אנחנו לבד", "זה לא היה צריך לקרות", "הולכת להיות מלחמה"

וגם "הם גזענים", "צריך לעצור אותם, לגרש אותם, להעיף אותם" ועוד ועוד ועוד….

מה גורם לכל המחשבות הללו לצוף? ואיך מתמודדים איתן?

המחשבות שהצגתי מעלות בנו את תחושת הקורבנות הם מציפות את הפחדים והחרדות העמוקים ביותר שלנו.

וכשאנו מרגישים קורבנות אנחנו הופכים לאנשים אלימים מאוד. תוקפניים מאוד. "מותר לנו". וזה נכון בכל רמה שהיא. ברמה האישית וברמה המדינית . 

ברמה האישית כשאנו מרגישים מותקפים אנחנו תוקפים (בין אם כלפי חוץ או מתפוצצים מבפנים).

אם נסתכל מסביב נראה שהתחושה הקורבנית מאפשרת לעשות מעשים נוראיים כי "אין ברירה אחרת".

כשאדם מספר לעצמו שהוא עם הגב לקיר אזי באמת אין ברירה אחרת. כל עוד אני מאמין שאין ברירה אחרת אינני יכול לראות ברירות נוספות.

יתכן ואם אבדוק את האפשרויות אגלה שיש המון אופציות אחרות שאינני מוכן לבחון .

כשאני מאמין שאני חלש וש"אסור לי להיתפס כחלש כי אז ירמסו אותי" אני הופך לקורבן אלים מאוד.

(אותו קורבן חלש מסוגל אז אפילו להרוג אישה הרה בחודש השמיני בגלל כתם קפה למשל או לירות במי שחתך אותו בכביש)

ואז שואלים אותי: כל זה נכון, אבל אם מישהו מתקיף אותי אני צריך לתקוף בחזרה!

והשאלה שלי היא: האם זאת האמת?

נקח דוגמא מהחיים שלי. כשהבת שלי כועסת עלי ונכנסת להתקף הזעם הידוע של גיל שנתים. האם אני צריך להתקיף אותה חזרה?

אם אני מרגיש מותקף אני מיד תוקף אותה בחזרה. לא מחזה נעים במיוחד (אני בטוח שרוב, אם לא כל, ההורים חוו את המקום הזה).

זה לא בדיוק פותר את הבעיה, נכון ?

כשאני רואה שהבת שלי עושה פרובוקציה, מחפשת מגע איתי, רוצה לבדוק גבולות (כל המילים הללו שהספרים מלמדים) יש לי חופש פעולה.

אני יכול להגיד כן, לא, אולי, לנתק מגע, להתעקש. קיימות שם המון אפשרויות. אני לא חייב לתקוף בחזרה (למרות שזאת תמיד גם אופציה)

ומה קורה כשמשט טורקי עושה פרובוקציה ילדותית? מי אהיה ללא המחשבה שהם מתקיפים אותי ?

"נו אז מה אתה מציע לעשות?" אני נשאל פעמים רבות.
הרבה פעמים אני מגלה בחקירות שלי בשאלה הרביעית: "מי אהיה ללא המחשבה?" שהפעולה אותה עשיתי בעבר עדין נכונה עבורי.

שגם ללא המחשבה אני אעשה את אותה פעולה. השוני המהותי הוא עושה הפעולה ולא הפעולה עצמה.

אני אהיה אחר. פחות לחוץ, פחות מכווץ, יותר נינוח. ואז בהכרח גם הפעולה משתנה גם אם כלפי חוץ היא נראית אותו הדבר .

יש סיפור זן שאני מאוד אוהב בהקשר הזה:

תלמיד זן נתבקש להגן על עצמו בכל עת במנזר. בכל רגע נתון היה יכול המורה להגיח ולהכות בו בעזרת המקל שלו.

התלמיד ניסה כל דרך אפשרית להתגונן. הוא ניסה להיות מוכן ודרוך לכל התקפה בכל רגע. גם במטבח, גם בנקיונות המנזר וגם בזמן השינה.

אך המורה, כדרכם של מורים, תמיד הצליח למצוא את הרגע בו התלמיד איבד את הריכוז ולהכות בו.

בסופו של דבר למד התלמיד שבדרך זו לא יוכל להתחמק ממקלו של המורה. הדריכות והכיווץ מנעו ממנו להגיב ברגע הנכון, בדרך הנכונה.

יום אחד, מרוב יאוש, ויתר התלמיד על הפחד. הוא התחיל לנוע בביטחון ברחבי המנזר בלא חשש מהמכה הבאה, בידיעה מוחלטת שהדריכות הזו לא תצליח להצילו.

פתאום גילה, שללא הכיווץ הוא הצליח לשמוע את המורה מתגנב מאחוריו במטבח וכשהמורה היכה הגן על עצמו בעזרת מכסה הסיר שהיה בידו באותו רגע.

כשניקה את ריצפת המנזר חש את איווחת המקל באויר וחסם את הפגיעה בעזרת המטאטא שבידו.

ובשנתו כבר לא היה מותש כל כך מהדריכות של אותו יום כך שהיה מסוגל לנוע במהירות גם כשהמורה נכנס לחדרו.

אז מה קורה כשאנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם?

כשאנחנו מפוחדים אנחנו מכווצים. כל הרצון שלנו באותו רגע הוא להדוף את מה שנמצא מולנו כרגע.

ברמה הגופנית אנחנו נכנסים למצב של "התקף או ברח" (Fight or Flight ) ובין שאר התגובות גם מאבדים את היכולת הפיזית של הראיה ההיקפית

(או בעגה המקצועית אנו נמצאים במצב שנקרא "ראיית מנהרה" Tunnel Vision ).

ברמת המחשבות ההרגשה דומה.

אנחנו רוצים למצוא פיתרון מיידי.שהפחד יעלם ומיד. אנחנו מאבדים את הראיה ההיקפית שלנו. מאבדים את כל התמונה תמורת פיתרון והקלה מידיים.

ומה קורה כשאנו בטוחים וקשובים, כמו אותו תלמיד זן? או אז אנחנו מוכנים לכל התקפה ויכולים לבחור את דרך התגובה הנכונה ביותר עבורנו באותו רגע.

או כמו שאמר לי פעם מורה הקארטה שלי לפני תחרות:

"הדרך להימנע מלחטוף מכה היא להפסיק לפחד ממנה"

אז מי נהיה אם לא נאמין למחשבות המפחידות הללו?

אני מזמין אתכם להשתמש ב"עבודה" לבדוק ולגלות.

קטע מתוך הסידרה האלמותית "קונג פו" משנות ה-70:

"לחיות בחשכה הוא הדבר הגרוע מכל, אומר התלמיד למורה. הפחד הוא מקור החשכה היחיד אומר המאסטר העיוור לתלמידו החדש"