פשוט להיות – עלון מס' 6

פורים, פרקי אבות והעבודה של ביירון קייטי

פרקי אבות משכו אותי מאז ומתמיד, אותם פרקים קצרים הדנים בלימוד מוסר ומידות טובות מפי החכמים. אסופה של עקרונות יסוד להתנהגות האדם שנוגעים גם היום כמו שעשו בוודאי אז. (מי שלא מכיר את פרקי אבות בטוח מכיר הרבה ציטוטים משם: "אם אין אני לי מי לי" , "סייג לחוכמה, שתיקה", "מרבה נכסים מרבה דאגה", "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים" וכו').

לפני כמה שבועות הסתכלתי בספרים חדשים של סטמצקי ומצאתי ספר עם פירושים של פרקי אבות (דרך אגב, למי ששואל, אינני ממליץ עליו כלל, אך הוא החזיר לי את המודעות לפרקי אבות).

עלעלתי בספר ועצרתי בציטוט הבא:

"…ואל תרבה שיחה עם האישה…" (פרקי אבות א' פסוק ה')

מה זה השוביניזם הזה? למה אסור לדבר עם האישה?

כשקראתי את הציטוט הזה הפעם, פתאום הוא פגש אותי ממקום אחר.

פתאום ראיתי שלפני אלפיים שנה בערך תפקיד האישה היה ברור (ואני כבר שומע את קולות הפמניסטיות טוענות שזה עדין כך :->). לפני אלפיים שנה האישה היתה אחראית על ענייני החול. פתאום קראתי את הציטוט כ:"אל תרבה בעיסוק בענייני החול". שבא לי בתקופה שבה הרגשתי שאני עסוק יותר ויותר בחול. העיסוק בענייני חול עבורי אומר שאני עסוק בהישרדות, בלעשות את הדברים כדי לא לשקוע, מבלי מודעות לעומק ולאמת העמוקה מאחוריהם.

במקומות שאני עוסק בקודש, אני יכול לעבוד על המחשב. ללכת ברחוב או לשוחח עם בת הזוג שלי. באותם מקומות ממש אני יכול לעסוק בחול. כך שלא העיסוק שלי הוא הוא המבדיל.

אז מה מבדיל בין קודש לחול?

הכונה שלי בעיסוק בקודש אינה דווקא להתפלל או לשבת במדיטציה או לשנן מנטרות אלא לחיות את אותם החיים במודעות. לעשות את אותה עשיה מתוך מודעות. כדי להסביר מעט את אותה עשייה מודעת אני מצרף קטע מתוך תשובה ששלחתי בפורום לפני זמן מה העוסקת במודעות בחיי היומיום.

הקודש שבחול:

שלום לך יקירתי,

אני מזדהה עם התחושה הזאת שכל העולם נגדי, שבכל מקום אני נתקל בהתנגדות. שכל הנסיונות שלי לא משפרים את מצבי, שהכל נראה אבוד. שאין שום פתרון. שהמשקל כבד מנשוא….

אני מבין אותך ומאמין שאת צודקת לגמרי.אכן, אף מילה, אף סדנא, אף אדם לא יוכל לעזור לך.

אף אדם לא עזר לי בחיי. קיבלתי מקורות השראה מהרבה אנשים. אך תמיד הייתי זה שבחר לקבל את ההשראה. שבחר להתרגש או לא. להתעלות או לא….

בהתבוננות אחרת. אין אדם בעולם. אפילו לא אחד. שלא עזר לי בחיי. אני לוגם עכשיו כוס קפה בכוס לבנה חלקה. הכוס נוצרה על ידי אנשים שאינני מכיר. הקפה גם הוא. מישהו גידל את העצים, קטף את הפולים, מישהו תכנן את המכונה שבוררת אותם ובנה את הספינה שהשיטה אותם למפעל. ומשם היו הרבה אנשים וידים שהביאו אותם עד לסופר. כל אחד והסיפור שלו, כל אחד והמחשבות והבעיות שלו. השמחות שלו והעצב שלו. סיפור החיים שלו.

וכל אותם אנשים היו נדיבים מספיק כדי לאפשר לי לשתות את הקפה שלי. שאחרי ששתיתי אותו נעשה חלק ממני. אותו מנגנון מדהים שלוקח את הנוזל השחור הזה ומפיק ממנו חומרים שמשמשים את הגוף שלי ופולט את הפסולת החוצה מהגוף שלי. אותו מנגנון מדהים שבדרך כלל אינני עוצר אפילו לרגע להודות לו, לכרוע ברך לפניו בהודיה אינסופית….אותו גוף שאני מודע לו רק כשכואב או שמשהו מפסיק לעבוד בו.
כל העולם (ממש ממש כולו) תומך בי ברגע זה, מחזיק בי בעודי לוגם את כוס הקפה הזו. אני לרגע לא לבד.

ובאותו זמן, כשאני מוקף באינספור של ידים תומכות. של אנשים שלא מכירים וכן מכירים אותי, נתמך על ידי הגוף הזה שסובל אותי בשקט ללא תלונות (אלא אם כן אני שותה יותר מדי קפה ואז מתחילות התלונות :->)…אני מספר לעצמי שאני בבעיה, שאין אף אחד שיכול להבין אותי שאין אף אחד שתומך בי.

אני כל כך מאמין למחשבה הזאת עד שאני חושב שהיא "רציונלית" כנגד כל רציונל שהוא. אני כל כך מאמין למחשבה הזאת שכל מחשבה כמו "כל העולם תומך בי" נהפכת לקטנה, טריוויאלית. אותה מחשבה שאין יותר רציונלית ממנה "כל העולם תומך בי" מתגמדת ונרמסת. אני מתייחס אליה בזילזול כאילו אין בה אמת כאילו אין בה כדי לשנות את כל דרך ההסתכלות שלי.

כשאני מודע לתמיכה של העולם בי. ההתבוננות שלי על העולם משתנה לגמרי. לא עוד אני נאבק בעולם אכזרי וחסר התחשבות שמנסה לבלוע אותי. אלא אני חלק אינטגרלי מאותו עולם. חלק אלוקה ממעל ממש…
לפעמים אני שוכח את המקור שלי. שוכח את העולם שסביבי. ואז זה כואב. כואב מאוד. ואז אני נזכר שוב ונח בי שוב. ואז שוכח שוב עד הפעם הבאה. מבירא עמיקתא לאיגרא רמה וחוזר חלילה…
יקירתי, אני תומך בך. תומך בך, עד שתיזכרי שוב שזאת את שתומכת בי

בהרבה אהבה

ירון

ואיך כל זה קשור לפורים?לפי הקבלה, בפורים אנו חווים את המאבק בין דרך החול לדרך הקודש, בין המן למרדכי והנסיון של שניהם להגיע אל המלך, אל האושר. ויש הגורסים שגם המנהג לאכול אוזני המן (המן טאשן- כיסי המן) בא להזכיר לנו את הצורך שלנו למלא את 'כיסי' החומר שלנו בקודש.

וגם, שמתם לב שבפורים (כמעט) תמיד יורד גשם? "משיב הרוח ומוריד הגשם" (התפילה אותה מתפללים בימים אלו עד ראשון של פסח) – זה הקטע בפורים. הורדת הגשמיות והשבת הרוחניות.
"כל עוד שלא נגביה את מטרתנו מתוך החיים הגשמיים, לא תהיה לנו תקומה, כי אנו בני האידיאה" (בעל הסולם, מאמר הגלות והגאולה, "פרי חכם – מאמרים" עמ' צ"ח).

על שלושה עסקים לפי העבודה של ביירון קייטיונחזור שוב לפרקי אבות, בהמשך הפסוק נכתב "ואל תרבה שיחה עם האישה–באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו"
ביירון קייטי מדברת על שלושה עסקים: העסק שלי, העסק שלך והעסק של אלוהים (או המציאות -לכל מה שאינו בשליטתי ואינו בשליטתו של אדם אחר אנו קוראים העסק של אלוהים).

ונסיים בציטוט נוסף מתוך פרקי אבות:

"… ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה; וכל המרבה דברים, מביא חטא". (פרקי אבות א, טז)

להתראות בקרוב ב"פשוט להיות"