באנו חושך לגרש? חג חנוכה בסימן האור המתגבר

השבוע השתתפתי בטקס חנוכה בגן של ליאור,הבת שלי.

אחד השירים שמרכיבים את הרפרטואר הקבוע של חנוכה היה "באנו חושך לגרש"

ואיתו כמובן הרקיעה המפורסמת שגם אותנו לימדו הגננות בגן

"סורה(רקיעה) חושך, הלאה(רקיעה) שחור!

סורה (רקיעה) מפני האור"

וחשבתי לעצמי האם הדרך הנכונה לעבור דרך פחד היא על ידי גירושו?

הנסיון לגרש את החושך הזכיר לי את הויכוח בין בית הלל ובית שמאי. בתקופת חורבן בית שני שימש הלל הזקן כראש הסנהדרין ושמאי הזקן כאב בית הדין ולכל אחד מהם היתה גישה משלו.

בעוד שבית שמאי קבע שיש להדליק שמונה נרות ביום הראשון ולהחסיר כל יום נר אחד כסימן להתמעטות הרוע,  טען בית הלל שיש להדליק נר נוסף בכל יום כסימן להוספת הטוב.

בית שמאי האמין ב"סורה חושך" , ואילו בית הלל דגל בהתגברות האור.

סיפור על אהבה וחושך

אז מה הדרך "להתמודד" מול פחד (שמתם לב שעצם המילה "התמודדות עם פחד" כבר מכוונת אותנו למאבק?)

שרית, לקוחה שלי, מתקשה בשינויים, היא שותה את הקפה שלה תמיד באותו בית קפה ולא מוכנה להחליף את הסופר שלה בסופר החדש שנפתח בשכונה שהוא זול בהרבה.

יוסי מפחד שלא יצליח להרויח מספיק כסף כדי לגמור את החודש ולכן הוא לא מגשים את החלום שלו – לפתוח עסק למוצרים אורגניים.

ניצה מפחדת שלא יאהבו אותה ולכן היא נמנעת מעימותים ושנים סובלת בשקט מבוס חם מזג ולא  מפרגן.

ועירית מפחדת מקהל ולכן היא נמנעת מסיטואציות בהן היא צריכה לעמוד בפני אנשים במקום עבודתה.

לכל אחד מאיתנו יש דברים אותם אנחנו מפחדים להחליף, מפחדים להיפרד מהם או להתמודד איתם, אז איך עוברים דרך הפחד הזה?

דרך אחת היא הימנעות מהפחד כלומר לא להתמודד עם הסיטואציה או הדבר שמפחידים אותנו. לא משנים דבר, מסדרים לנו סביבה נוחה ומוכרת ונשארים בה.

אבל המנעות מפחד סוגרת ומכווצת אותנו. עם הזמן יש יותר ויותר דברים שאנו נמנעים מהם. למרות שלפעמים הימנעות מהפחד יכולה להיראות כדרך טובה להתמודדות, כדרך חיים יכול להיות בה משהו מקטין ומחליש.

דרך התמעטות הרוע (שאני קורא לה דרך ה"סורה חושך" או דרך בית שמאי) היא לספר לעצמנו שהפחד לא קיים, שהשינוי לא מפחיד באמת, שדפיקות הלב והזיעה הם לא אמת, שאם נישרוק מספיק חזק אז הפחד יעבור.

בחוויה שלי הדרך הזאת של "מחשבה חיובית" עובדת עד שהפחד מתחזק וחושף את האמת שמנסה להתחבא מתחת לאותה שכבה דקה של חשיבה חיובית.

הדרך של התגברות האור היא לחוות עד הסוף את הפחד דרך המחשבות שלנו עליו. לחקור את המחשבות ולהבין מה באמת מפחיד אותנו והאם הפחד הזה הוא המציאות או מה שאנו חושבים עליה.

בהתמודדות עם פחדים אני אוהב לעשות רשימה של "הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא…" ולחקור את המחשבות הללו אל מול המציאות,להכניס אור אל תוך החושך ולהאיר את הפחדים. הרבה פעמים אני מגלה שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות כבר קורה מבחינתי עכשיו ברגע שאני חושב על הפחד הזה.

למשל הנה חקירה של המחשבה של יוסי "לא יהיה לי מספיק כסף לסגור את החודש".

מאפשר: מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות?

יוסי: אני אכנס למינוס

מאפשר: ומה יקרה אז?

יוסי: מנהל הבנק יתקשר אלי

מאפשר: ואז..

יוסי: לא אוכל לשלם את החשבונות שלי, המעקלים ידפקו בדלת, אישתי תעזוב אותי, אני אשאר חסר כל….

מאפשר: ואז…

יוסי: אני אחיה במתח מתמיד ולא אדע מה לעשות

מאפשר: והאם זה לא המצב בו אתה נמצא כעת?

יוסי: כן, אני חי עכשיו כל הזמן במתח ממה שיכול לקרות

מאפשר: ומי תהיה ברגע זה ללא המחשבה "לא יהיה לי מספיק כסף לסגור את החודש"?

יוסי: כן….אני אהיה רגוע יותר…אני אוכל להתמודד בצורה טובה יותר עם המציאות…אני אראה שכרגע יש לי מספיק כסף….

דווקא ההיפתחות אל הפחד ו"הדבר הכי גרוע שיכול להיות" ולא הנסיון להחביא אותו יכולה לאפשר לנו לראות שאותו פחד עתידי (ופחד, בחוויה שלי, הוא תמיד בזמן עתיד) נחווה כבר, ללא קשר למציאות בהווה (אישתי לא עזבה אותי והמעקלים לא בדלת ברגע זה).

"אומץ אינו העדר הפחד, אלא הנוכחות המוחלטת של הפחד עם האומץ להתבונן בו"

Osho, "Courage, The Joy of Living Dangerously"

לפעמים, דווקא דרך הגברת האור על ידי התבוננות שקטה בלבן (או אולי בשחור) של עין-הפחד נמסות השכבות וניתן לראות את השמש מאחורי העננים.

את המציאות האוהבת מאחורי המחשבות והסיפורים המפחידים שמסתירים אותה.

"לא יהיה ניצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להילחם בחושך, עלינו להגביר את האור".

עוד כמה ימים יחול הלילה הארוך ביותר בשנה. לא בכדי נחגגים חגי האור במספר עמים בתאריכים אלו. כאילו לומר, אל דאגה "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

ובאותו הקשר, ציטוט מהספר של מריאן ווילאימסון "בחזרה לאהבה" (דרך אגב, הציטוט מיוחס בטעות לנלסון מנדלה)

"הפחד העמוק ביותר שלנו, הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי.

הפחד העמוק ביותר שלנו, הוא שאנחנו בעלי עצמה מעל לכל שעור.

זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו – שמפחיד אותנו יותר מכל.

אנחנו שואלים את עצמנו – איזו זכות יש לי להיות, מבריק יפיפה,

מוכשר ואהוב?

למען האמת איזו זכות יש לך לא להיות?

אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חוסר בטחון.

ככל שניתן לברק שלנו להאיר, אנחנו מעניקים בלי מודע רשות לאחרים לעשות כמונו.

ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותינו תשחרר אחרים מהפחד."

חנוכה שמח ומואר!

להתראות,