האח הגדול ואני

זהו….נגמרה העונה. האח הגדול מאחורניו וכוכב נולד לפנינו…

הייתי רוצה להגיד שאני מכור וראיתי כל פרק.
זה בטח היה ממקם אותי במקום של ה"קוליים שמודים שאוהבים ראליטי".

אבל האמת היא שלא עקבתי אחרי האח הגדול.אבל כן דאגתי להתעדכן….
יש אנשים שמספרים לי שהם צופים ב-"אח הגדול" כי זה לעיסת מסטיק למוח. משהו שמרגיע את העצבים.

עבורי האח הגדול יכול להיות חוויה מכוננת. עוד דרך הסתכלות חדשה על החיים ועל עצמי.
לפני חודשיים בערך עברתי חוויה מכוננת כזאת.

זה קרה כשפרידה ("הלסבית" – למען אלו שפחות עקבו) ודנה ("הסיליקונית") התכסחו ביניהן במטבח על איך לבשל את הספגטי (עם בצל או בלי).

דרך אגב, בעודי כותב שורות אלו פתאום נזכרתי בסאטירה המקסימה "מסעות גוליבר" (מומלץ לקרוא את הגירסה המלאה ולא מה שאנו מכירים כילדים)
בהן תושבי ליליפוט נלחמו בתושבי בלפוסקו על איך חותכים את הביצה מהצד הקהה או מהצד החד….

אז איך אפשר להסביר את העובדה ששתי נשים בסביבות גיל ה-50 צורחות וכועסות בגלל ספגטי?
אחרי הפרק הזה חשבתי על הויכוחים בחיים שלי, של המטופלים שלי ובעולם שלנו.

ניסיתי לבדוק: מדוע אנחנו מתווכחים וכועסים וצועקים?

התשובה שלי היתה, שכמו באח הגדול, גם אנחנו לא רבים על ספגטי.
אנחנו רבים על שליטה. על מי צודק יותר. על מי חזק יותר.
זה מקור הסבל שלנו.
אני רואה את זה שוב ושוב בחיים שלי, בקליניקה שלי ובעולם סביבי, את הנסיונות הילדותיים שלנו, את המריבות המצחיקות שלנו
(מצחיקות רק אם מתבוננים מהצד ומאוד כואבות אם לוקחים בהן חלק).

בכל פעם שאנחנו מרגישים שלוקחים מאיתנו צעצוע (או לא נותנים לנו את הצעצוע שרצינו) מתפתחת מלחמת שליטה.
היא יכולה להתבטא בצרחות, כעס, תסכול ולפעמים גם בשתיקה רועמת, הסתגרות, הקהייה של החושים.

בדקתי וגיליתי שבזמן מאבקי הכוח והשליטה אנחנו מאבדים את הלב והאהבה, את הרכות.
ומתכנסים לתוך המרחב הקדום של החיות שבתוכנו באינסטינקט של ’התקף או ברח’.

במקום הזה הרבה מטופלים שלי רואים את העולם כבעל שתי אפשרויות בלבד,
אז אני שומע משפטים כמו "אני יכול ללכת נגדו או לוותר (אבל אני לא רוצה לוותר)" וכו’
בעולם של השליטה יש אפשרות לנצח או להיות מנוצח בלבד.

כשעוצרים לרגע באמצע המלחמה, לוקחים נשימה עמוקה ומכניסים לב ואהבה גם כלפי מי שאני נלחם נגדו
פתאום נפתחות אפשרויות אחרות.
פתאום מגלים שיש עוד דרכים שהנתיב אינו צר כפי שהאמנו בהתחלה.
פתאום מופעים עוד ועוד נתיבים. ושם…
גם אין מפסיד ואין מנצח….יש חיבור.

מאבקי כוח יכולים להיות מול אנשים אחרים אך גם מול החיים/אלוהים/המציאות.
גם שם אנחנו צורחים ובועטים כשלוקחים לנו (או לא נותנים לנו) את מה שאנחנו מאמינים שהוא שלנו/מגיע לנו.
גם שם עצירה, נשימה ואהבה מראים לנו מציאות אחרת. נעימה יותר, טובה יותר, מחבקת יותר.

לאחר אותו פרק מכונן והמחשבות שאחריו רשמתי לעצמי על פתק במשרד: