לחיות באומץ

בטיפוס על הרים גבוהים ובאויר דליל צריך להתרגל לגובה.
לכן בסביבות 4800 מ' מקימים מאהל וישנים בו מספר ימים.
בעגת מטפסי ההרים המאהל הזה נקרא BASE CAMP מאהל הבסיס.
ממנו יוצאים ליום טיפוס לפסגה ואליו יש לחזור לפני רדת החשכה כדי לשרוד.

ב- BASE CAMP יש אוהלים נוחים, אוכל טעים, ושתיה חמה. נוח ונעים שם.
בכל יום ב-4:00 לפנות בוקר מתעוררים ומסתכלים אל פסגת ההר.
מנסים לבדוק את מזג האויר וסיכויי ההצלחה.
יש ימים שמחכים עד שהעננות תתפוגג או עד שהרוחות ירגעו ויש ימים שמחליטים לצאת לדרך.

לטפס או לא לטפס

ב-4 בבוקר כשיוצאים מהאוהל החמים למינוס 10-20 מעלות יכולתי תמיד לשמוע את הקול בתוכי שאומר "בואו ונחכה, עדין לא הגיע הזמן", "אולי מחר".
‏‏‏בימים האלה ב-BASE CAMP גיליתי שתמיד יש סיבה טובה והגיונית לא לטפס היום. לדחות למחר.
אף יום אינו יום מושלם לטיפוס לפסגה. תמיד מחר אולי יהיה יותר טוב.

הדרך לפיסגה

אך כדי להגיע לפסגה יש לבחור את היום ולצאת לדרך. להתגבר על הפחד, הרצון בנוחות, להתבונן בחששות ולהתחיל לצעוד עקב בצד אגודל. קדימה ומעלה.
גם שם, בדרך לפיסגה אפשר להרגיש איך כל עצירה מתוך פיקפוק מחלישה, ומה שמביא אותי לפיסגה היא התעקשות על הצעד הבא.
ולבסוף….אני מגיע לפיסגה. אל מקום בתולי, חדש וזך. מתבונן בעולם מתחתי. מתפעם מהנוף ומהבריאה. וחווה שקט אינסופי.

בתמונה: להגיע לפסגה – שימו לב לחיוך (וגם לשיער השחור והמתולתל :->)

בדרך למעלה

"עשה דבר אחד ביום שמפחיד אותך" כתבה אלינור רוזוולט

איך עושים את זה תכלס'?

כל בוקר כשאני מתעורר אני עובר על רשימת המשימות שלי (עלי ועל הרשימות שלי אשתף במאמר אחר),
כשאני מזהה בגוף מתח או קושי בשל אחת מהמשימות אני משתדל להתחיל איתה את הבוקר.
אין כמו להתמודד עם הפחד על הבוקר ולגלות, כמו תמיד, שהמחשבות שלי תמיד יותר מפחידות ופחות נעימות מהמציאות.

טיפוס מעבר לכל פחד

אם הגעתם איתי עד כאן אני מזמין אתכם לקחת צעד אמיץ קדימה ולהצטרף אלי לאחד מהמפגשים והקבוצות

ראו את הקול שקורא לכם לדחות. "מחר יהיה יותר נוח",
"הסמינר הזה לא מתאים לי אבל בבא אני בטוח מגיע",
"אני ארשם עוד שעה למפגש הקרוב"

ראו את הקול הזה והרשמו עכשיו.
טפסו לפסגה היום ולא ביום אחר.