זהו, הגשם הגיע גם למחוזותינו (אני והמשפחה כבר פגשנו אותו לפני כשבועיים באוהל במכתש רמון בסוכות במלוא עוזו).
אחרי הגשם (הפעם בגוש דן) ירדתי לקפוץ בשלוליות עם הקטנה שלי כפי שאנחנו עושים לאחר כל גשם.
הפעם ירדנו עם המטריה החדשה שקנינו לה ואני שרתי לה "שנינו יחד תחת מטריה אחת" ופתאום משהו נשנק אצלי בגרון. כמו שקורה לפעמים כשאני נוגע באמת עתיקה ועמוקה.
"איזה מזל, התחיל לרדת גשם, איזה מזל שלא היתה לי מטריה!…"
"אבא," שאלה הקטנה, "למה מזל שלא היתה לו מטריה?"
"כי לפעמים, קטנטונת, אמרתי, בעוד עוצר את הדמעות, דווקא כשאין לנו משהו אנחנו יותר פתוחים ומסוגלים לקבל את המתנות שמגיעות מבחוץ."
כי לפעמים, דווקא אם יש לי מטריה משלי, אני לא פנוי להזדקק לאדם אחר ולא פתוח לפגישה חדשה.
כי לפעמים, דווקא להיות בלי הוא המצב הפתוח יותר, החשוף יותר, המקבל יותר.
ועל כך אמר לי חבר, פעם לפני שנים, בטיול בדרום אמריקה (בו טיילתי 7 חודשים מתוך 12 לבדי):
"אם אתה מטייל עם חבר ברחוב ורואה ליצן אתה מראה לחבר את הליצן אבל אם אתה מטייל לבד, אתה הולך לדבר עם הליצן"
כשאנו באים לבחון את האובדן בחיינו
של אדם קרוב, של פרידה מבן זוג, פיטורים, מגבלות פיזיות, עצמאות או חופש
אפשר גם לראות שאותו החסר הוא הזמנה.
שאותו החסר פותח אצלנו מקום שמאפשר.
שמאפשר לנו לפגוש משהו חדש.
שדווקא אותו החסר הכואב הוא מקום חדש לצמיחה ושינוי.
ד"ר נוגה גזית.
אז להתראות במפגש!
כתיבת תגובה